פגשתי אותה בגינה הציבורית שליד ביתה. היא הסתכלה על הפרחים, מחפשת
ניצן חדש או עלה ירוק וקטן שצמח זה עתה. נאחזת בטבע ובמעשיו של בורא עולם, לדבריה.
לא הכרנו, אבל הרגשתי שאם אפנה אליה, היא לא תשיב את פני ריקם.
ישיבה משותפת על ספסל במורד הרחוב, הניבה שיחה מרתקת של שעתיים. הצעתי
לה עזרה במסגרת פרוייקט חברתי בו אני עובדת והיא התמסרה במחשבותיה, הגיגיה כאילו
אנו מכירות כבר שנים.
סיפור חייה משלב נישואין כפויים בגיל צעיר, גירושין ונישואים מחודשים
, לא בהכרח מאושרים. רחוקים מזה.
היא חולה, אם לארבעה ילדים, לא עובדת, חכמה ומודעת, מחפשת באדיקות כל
קש ולו הקטן ביותר, בו תוכל להאחז ולשרוד.
חיים שלמים שהיא כל כולה עבור אחרים. תומכת, מקשיבה, מלווה, מסייעת
כפי יכולתה, נושאת על כפייה משאות כבדים פי כמה ממשקל גופה, בשנים האחרונות החל
לבגוד בה, איננו עומד עוד בנטל.
מעולם לא בקשה דבר, רק שקט, קצת כבוד אליה כאדם. בן זוגה תמיד החליט
לבד, עבורה ובכלל. לא התייעץ, גם לא אפשר לה לנהל את חייה עם תקציב שהוא רק שלה.
אילץ אותה לחתום על ניירות והיא חתמה. זלזל בה והיא שתקה.
לא פשוטים חייה ומסכת החוויות הקשות שנצרבו בבשרה. מוט ברזל
מלובן על העור, כואב פחות ממה שהיא עברה.
עם חיזוק הקשר המקצועי איתה, חשתי שהיא עוברת שינוי וצוברת כוחות. יש
לה אומץ וראייה מפוכחת, תבונה וניסיון חיים, הומור מדהים ואופטימיות חסרת תקנה.
לאחרונה ספרה לי שלראשונה בחייה סירבה לחתום על מסמך בנקאי. בעלה
התפלא ולא הבין כיצד העזה.
היא עשתה מעשה המעיד על תחילת תהליך שחרורה. לא עוד. איננה חפץ או שק
חבטות. יש לה דעה משלה והיא מחליטה בעצמה.
אני גאה בה. אישה עם כוחות על, פוטנציאל גדול, לב רחב. היא האחת מיני
רבות, לכבודן נקבע יום האישה. לא צריך בינלאומי, נסתפק במשהו מקומי, נוגע ללב,
כואב ומטריד.
אשה חזקה מהרוח ומכל סופת טורנדו. כי ככה היא. חייבת להיות כל הזמן
בשביל כולם, גם אם אין אף לא אחד בשבילה.
