החניתי את הרכב באדום-לבן בסוף רחוב "דלת העם" ורצתי לפגישה שנקבעה לי עם נציג חברת "השאר את המינוס מאחור". אמרתי לעצמי שגם דו"ח חניה יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהם הבטיחו לחסוך עבורי, במקום שהבנקים ימשיכו ליהנות על חשבוני. רק אתמול ראיתי את המודעה שלהם בפייסבוק, וכבר היום בעשר בבוקר אני בפגישה אצלם. איזו יעילות, חבל על הזמן.
צלצלתי בפעמון בעודי מציצה מעבר לדלת שקופה, מחוסמת ונוצצת. איש לא היה ליד דלפק הקבלה. מוזר, הרי קבעו אתי. התקשרתי לתומר, הבחור הנחמד שדיבר אתי אתמול, ואמרתי לו שהשעה כבר עשר ואין נפש חיה."אין בעיה, הפקידה מאחרת, תכף יפתחו לך את הדלת".
בחור ג'ינג'י הופיע תוך שניות ופתח, ואני נכנסתי. צללתי היישר לתוך אלבום ענק עם מכתבי תודה מלקוחות מרוצים. "תודה לנתנאל על שהצלת את חיינו. חסכנו כספים רבים וסוף סוף יצאנו מן המערבולת והחיים הקשים, הדיכאון והייאוש. נמליץ עליכם לחברים. שלכם, משפחת כספי".
השעה כבר הייתה עשר ועשרה. זזתי באי-נוחות על הספה המהודרת. זהבית, הפקידה הנאמנה, בדיוק נכנסה וקיבלה את פניי בחיוך רחב. "הגעתי עם אוטובוס מבת-ים, היו פקקים. רוצה קפה?" "ברור", אמרתי, "באה אתך להכין".
נדהמתי מהניקיון והסדר. סוגי התה השונים רבצו להם במגירה, גם קפה הפוך היה שם, כיאה למקום המכבד את עצמו, המקרר היה מסודר. אני אוהבת מקררים מסודרים, שלא נשפך הכול ברגע שפותחים את הדלת. כבר הרגשתי שיש לי קליק עם המקום.
"מה קורה, זהבית? קבעו לי פגישה בעשר, וכבר עשר ורבע, אני נורא ממהרת", אמרתי. "הבחור שקבע אתך כרגע בבנק, ממש כאן למטה, הוא מאחר בכמה דקות. חוץ מזה, לאן את ממהרת?" זהבית הכינה בזריזות קפה לעצמה וכוס תה עם עלי נענע סמי-טריים שנשלפו מתוך כוס מים. בעודה מכניסה את המשקה הרותח לחדר ממול, סימן לי היושב בו להיכנס.
"נעים מאוד, שמי נתנאל. יש לך מזל שאני פנוי. אני מבעלי החברה, הבחור שהיה אמור לפגוש אותך עסוק כרגע. יש לנו שעה לכל לקוח. אחת ולא יותר. זה חד-פעמי. נפגשים, מתרשמים, מחליטים אם ללכת על זה או לא. בואי ספרי לי על עצמך".
השיחה התגלגלה במהירות האור. אם חד-הורית, משכנתא כבדה, החזרים עוד יותר, לחץ וחיים על הקצה. עוד דקה דופקים בדלת ומבטלים לי את טיול החלומות ללפלנד ששולם כמעט במלואו. הוא יהיה באפריל השנה. ספארי שלג. חלום חיי הוא לראות את הזוהר הצפוני, רק שלא יגעו לי בזה.
נתנאל צקצק בלשונו החלקלקה, שאל אם אני רוצה לשתות עוד קפה. "כל כך טעים הקפה שלכם, איך אסרב". זהבית הגיחה תוך שנייה עם הפוך רותח. "אפשר לעשן בחדר?" שאל נתנאל. "ברור", עניתי, "אני לא סובלת עשן, אך מוכנה לשלם את המחיר כשאני בקרבת אנשים שאני מחבבת".
נתנאל חשף את שיניו הצחורות, נראה כמו אריה משחר לטרף. חשבתי שאולי עבר השתלת שיניים ובגלל זה הן נראו גדולות ומאיימות שכאלו. זה קצת הפחיד אותי. נזכרתי בסבתא של כיפה אדומה, גם היא לא חשדה במאומה לפני שהזאב טרף אותה. השירות המשיך להיות נפלא. שיעול קל שלי ומייד נתנאל מניח כוס מים לידי. נראה לי קצת חשוד, אבל לא מדי.
בחלוף חמישים דקות הבנתי שנס חנוכה עומד להתרחש כאן טרם הדלקת הנר הראשון. קלטתי שפך השמן הפרטי שלי, שמספיק בדרך כלל לשמונה שניות, עתיד להתמלא ולהעניק חנינה לשבע שנים מלאות. זה עוד לא קרה לי מאז גיל 18, עת נפגשתי עם הבנק לראשונה בחיי.
ערימת המסמכים שחיכתה לי נחתמה במהרה, נתנאל הקריא לי את הסעיפים החשובים ולא פסח עליהם. הרגשתי שזה מיותר, הרי אני קוראת די מהר ואין צורך להסביר לי. הוא גם אמר לי שאני נראית אינטליגנטית.
שורה תחתונה – "עשינו עסק", אמר נתנאל. "עוד ארבעה שבועות, החזרייך הכספיים ירדו מ-8,000 ש"ח ל-4,500 ש"ח בלבד לחודש, פלוס 300 ש"ח תשלום חודשי עבור ניהול התיק שלך. יותר את לא עושה שום דבר לבד. ברור? מעתה והלאה תהיה לך שורה אחת בחשבון. את יודעת כמה עולה פעולה בודדת? ריבית חודשית? תתחילי לחיות. תאמיני לי אני עושה עסקאות במיליונים ואנשים מגיעים לפה ללא הפסקה".
"אני ממש עסקה קטנה ועלובה", מלמלתי לעצמי בשקט. "והוא בכל זאת השקיע בי". אפילו שפירותיה יספיקו לו לגרעיני יום השישי בלבד, לו ולאשתו הבלונדינית ולשני ילדיו הגרים במגדלים ברמת אביב.
זהבית נכנסה ונטלה ממני את כרטיס האשראי שלי. "תעשי לה בשני תשלומים – 500 ש"ח כל אחד, את היתרה בסך 29,000 ש"ח היא תתחיל לשלם עוד חודש". לא הייתי צריכה לקום, זהבית יצאה ותוך שנייה חזרה עם החיוב. הרגשתי כמו מיליונרית. אין לי גרוש ובכל זאת אני לא צריכה לקום בכלל, כי הגעתי למקום שבו שירות ואדיבות הם מעל לכול. גם למי שמרגיש מתחת לקו העוני.
"מעתה והלאה – רק קשקוש קטן וזהו. דעי לך שמרגע זה ביטול העסקה כרוך בדמי ביטול של 15,000 ש"ח, מחצית מסכום העסקה". "אין בעיה", אמרתי. לחצתי את ידו ויצאתי מן המשרד. מזל שלא גררו לי את הרכב, כי משם נסעתי לפסיכולוג שיחליט עבורי אם אני בדיכאון או לא.
בדרך התקשרתי ליועצת הכספים שלי, חברה שמזמן התייאשה ממני, ובכל זאת לא עד הסוף. לאט לאט מתחתי את טווח האלסטיות שלה לקצוות שעוד לא הכירה. "השתגעת?" היא שאלה אותי. "מי זה האיש הזה? איפה מצאת אותו? את קולטת על מה חתמת? את חייבת לבטל את העסקה המפוקפקת הזו מייד. חוץ מזה, אמרתי לך שתבטלי את הטיול ללפלנד".
"רק לא זה", אמרתי. זו נקודת האור הקלושה שנותרה לי באפלה. סגרתי את הטלפון ותוך דקות ספורות מצאתי עורך דין שיסייע לי לבטל את העסקה. הנעתי את הרכב וטסתי לחנות לקנות בגדים תרמיים לנסיעה, לפני שיסגרו.
