אני דווקא מסוגלת לאהוב אותם.
אחרת לא הייתי בוחרת לעבוד איתם שנים.
הם יכולים להיות רוצחים חסרי רחמים, זייפנים, סוחרי סמים ממולחים או
גברים מכים. אנסים או עברייני מין הם מחוץ לתחום אצלי. גם שודדי קשישים.
הם ריסקו את הנורמות, בזו לחוקים, הלכו רחוק. עשו דברים נוראיים,
שאולי שמענו עליהם, אולי לא. הכרתי את הסיפורים מהחברים שלהם בבית הסוהר בטרם
הודפסו באותיות שחורות, אבל בהחלט אחרי שהם הספיקו לעשות שחור בנשמה למי שזכה
בתענוג המפוקפק ונפגש איתם פנים אל פנים.
הם יושבים בבית הסוהר למשך חודשים או שנים ארוכות. כששואלים מישהו
מהם "מהו תאריך השחרור שלך?" הוא יכול לומר באדישות "שנת 2030 מלא,
2022 אם אקבל שליש". קטן עליו. "תן לזמן זמן", הוא אומר. גם הזמן
צריך זמן משלו.
הם פירקו משפחות, ביישו, סיפקו חומר לסרטי אימה, פגעו באנשים שהיו
במקום הלא נכון. הם לא ממש מצטערים, מודים או חושבים שאפשר אחרת. כך החיים הובילו
אותם וזהו. אין מה לעשות.
אבל, למרות זאת, אני מסוגלת לחמול עליהם.
וזה לא משום שאני מסכימה למה שעשו, חלילה, לא משום שאני מקבלת או
מבינה זאת.
הרבה מהם אינטליגנטים, כובשים, אנשי שיחה מעניינים. זה הקסם שלהם,
בזכותו הם הצליחו להערים, לכבוש ולגם להרוס. גם לי זה יכול היה לקרות ממש בקלות.
תקיפת שוטר שרשם דו"ח בדיוק כשהגעתי לרכב אחרי שחניתי רק לשתי דקות, או סטירה
מצלצלת לשכן שלא מנמיך את הרדיו בזמן מנוחת הצהריים שלי.
הילדות שלהם לא הייתה משהו בכלל. עברו התעללות, הזנחה, חוסר תשומת
לב, חיפשו אוכל ברחובות או סתם קבוצה של חברים שאיתה ירגישו קצת יותר גברים,
משמעותיים, מקובלים.
ויש גם כאלה שגדלו עם כפית מוכספת בפה, כל טוב והרבה אהבה, ובכל זאת
הרגישו ניכור, זרות ושעמום מהעולם החומרי שהקיף אותם, כי נמאס להם מכל הכסף הזה
ומהאנשים שנמצאים בחברתם רק בגללו.
אני מסוגלת לדבר איתם שעות, להאמין למוצא פיהם על הרצון לבית בטוח
שבו יוכלו להניח את הראש בלילה מבלי שירדפו אחריהם, או הרצון לפתח יכולת להשאיר את
כל חפצי הערך בבית ולא למכור אותם תמורת 100 גרם קוקאין.
אני יושבת מול האדם שעד לפני רגע היה גיבור-על ועתה הוא מפוחד, מדבר
על הרגשות שלו, חסר אונים, מתגעגע לריח של הדלק או לבורקסים של אמא. הוא יודע
באיזה בושם אני משתמשת ואיך אני תולה את הכביסה לפי סימן האטבים על הבגדים. רגיש
בטירוף. חיית פרא שמעוניינת שסוף סוף מישהו ייקח אותה הביתה, הרחק מן הג'ונגל שבו
היא נמצאת.
הם אנשים בדיוק כמוני וכמוך.
הם דמויות שקל לשנוא, לבקר, להאשים, קל לסלוד מהן. אבל גם הורים
לילדים, אחים, בנים של.
אני מרגישה שהאהבה שלי אליהם היא מעין תיקון עבורם. הזדמנות שנייה
ואפילו יותר, להרגיש שלמישהו באמת אכפת מהם, לא שופט, כועס, סולד. כי הם כבר שם.
המשפט הסתיים והם משלמים.
ומחר, כשהם ישתחררו, הם ימשיכו להיות השכנים שלי באותו בניין או
ברחוב סמוך. אפילו יבקשו כוס חלב לפעמים.
אני אוהבת וחומלת, מאמינה שבכל אדם יש משהו טוב. גם אם הוא עשה את
הנורא מכול, יש לו לב ומותר לו להצטער.
וזה לא בגלל שאני מקלה ראש או סולחת להם על הרוע והנזק, על הכאב
והדמעות שלא נגמרים אף פעם.
אני חושבת כל הזמן על אלה שנפגעו ובשבילם שום דבר כבר לא יהיה אותו
דבר, ויודעת שהם צודקים.
חושבת וכואבת ובכל זאת אוהבת וסולחת.
