אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל חברים, מסתבר שכן. חבריי עברו בחירה
מדוקדקת, בפינצטה השמורה עמי למקרים מיוחדים, כזו המסוגלת לחוש ולברור בעדינות את
המתאימים ביותר עבורי. רק לי באופן אישי ביותר ולא לאף אחד אחר. הם מחבקים,
עוטפים, מתעניינים ותמיד יש להם סבלנות אליי, לעתים זה כלל לא פשוט להם, משום שלא
תמיד קל להיות בסביבתי.
לעתים תכופות אני מהרהרת בתקופות משמעותיות שונות בחיי. נזכרת בחיוך
בחברתי הטובה מהגן, זו שסיפרה לכולם שאני אוהבת את אחד הבנים מהגן, ילד שבכלל לא
אהבתי. נורא נעלבתי, אבל הבלגתי והמשכנו להיות חברות, אף שזה כבר לא היה אותו דבר.
בבית הספר היסודי ניסתה להתחבב עליי ילדה שאבא שלה מכר נפט והיה להם
כסף רב. היא נהגה לקחת ממנו כסף בחשאי, ללא רשות, וכשהוא עבר ברחוב שלנו וצלצל
בפעמון כדי שנצא לקנות, הייתה מושיטה לי כמה מעות לקניית ארטיק שוקולד וניל. את מי
שחיבבה פחות, היא פינקה בקרטיב לימון בלבד. הבנתי שזו דרכה ליצור קשר ולימים כעסתי
על עצמי שבכלל הסכמתי לשתף פעולה עם מעלליה, מה גם שלא זכתה לחברות אמת אתי, כי
היא לא הייתה תלמידה ממש טובה.
אני זוכרת את חברות הילדות משנות הנעורים המוקדמות ואחר כך בתיכון.
היו שם חֲבֵרוּת אמתית, אהבה ופתיחות, תחרות, לעתים קנאה וגם מאבק מתמיד על לבם של
אותם בנים בכיתה. בעידן שלנו היום, שבו הטכנולוגיה התקשורתית מאפשרת לנו לראות
באופן מיידי הכול, ובצורה חשופה וגלויה, אני רואה על פניהן של חברותיי עד כמה
התבגרנו במהלך השנים שחלפו מאז שנפרדנו. אי אפשר להסתיר את הקמטים והגיל.
לאחרונה קיבלתי הודעה במסנג'ר מחברה מימי התיכון. גוללנו את סיפור
חיינו בהתכתבות בת כמה שורות. השלמנו פערים בני עשרות שנים תוך דקות, שלחנו תמונות
זו לזו, אבל לא החלפנו מילה בטלפון. כנראה שזה הספיק לשתינו.
חבריי משוייכים אצלי לתקופות שונות ולמעגלים חברתיים, לאירועים
מכוננים, לרגעי שיא ולמשברים. לשמחות ולעצב. כל מיני סוגים של מפגשים. ציפיות
ואכזבות, תובנות ופיסות חיים, הצרובות עמוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. כל אחד
ואחת עם מה שבחר לזכור ואיך. כל אחד ואחת עם הזיכרון הסובייקטיבי והאמת השמורה רק
לו או לה. גם לי.
הם חלק בלתי נפרד מחיי, אני קמה אתם בבוקר, עוברת אתם את היום,
מתעייפת אתם לקראת הערב. חולפת אתם במחשבותיי על פני חיי ונדמה כי מאז ומתמיד כולם
היו שם איתי. חושבת מה מתאים לספר למי ועם מי כדאי להתייעץ בסוגיה זו או אחרת. יש
כאלו המכילים יותר, אחרים מפרגנים פחות, חלקם ישירים וחדים, חלקם שומרים לעצמם את
מחשבותיהם, ואומרים רק חלק ממה שכדאי לי לשמוע. נזהרים לא לפגוע או להעמיס יתר על
המידה. הם שומרים עליי באדיקות, מלווים, מקשיבים, סופגים. יש להם סבלנות רבה למי
שאני בכל מצב ומועד נתון. לא כל מה שנאמר לי תמיד מתאים לי ובכל זאת, אני מאמינה
שהדברים נאמרים מעומק הלב ומתוך דאגה.
לא קל אתי. אני שוב מודה. אני באה והולכת, קובעת ומבטלת. מחליטה דבר
מה ואחר כך משנה את דעתי. אבל כנראה זה גם מה שיפה בי. אני לא צפויה ועל כן לא
משעממת. אני מוקפת בחברים ואהובה. זכיתי.
חברים מהווים עבורי נכס צאן ברזל ואני מקפידה לרכוש לעצמי חדשים מעת
לעת. יש לי שפע של מקום בלב. טיולים ברחבי העולם מהווים מצע נח להיכרות עם חברים
הדומים בהעדפותיהם לאלו שלי. גם עם הורים לילדים הלומדים עם הבת שלי אני מרבה
להתחבר, הרי תמיד יהיה על מה לדבר ולהלין, להתעניין ולבקר. ככה זה. וגם הם מצטרפים
לאחד המעגלים שלי.
החברים שלי שונים אלה מאלה, הם בעלי ידע עולם רחב, ניסיון חיים. הם
מצליחים, כל אחד בדרכו המיוחדת, חובקים תחומי עשייה רבים. הם הורים לילדים, עסוקים
ובכל זאת תמיד מוצאים זמן להשקיע בי. בדיוק כמו שאני אוהבת. לפעמים זה לא מספיק
לי, אבל אני מבינה אותם. שלא תהיה כאן אי הבנה. גם אני משקיעה בהם.
החברים שלי הם מקור גאווה עצומה עבורי כי הם משקפים באופן עקבי ואמתי
את מהלך חיי ובחירותיי. הם מעידים עליי באותה מידה כמעט כפי שהם מעידים על עצמם.
לעתים יש פרידות, עזיבות, לעתים פשוט לא מתאימים. ולמרות זאת,
הסטטיסטיקות שלי מוכיחות כי מוסד החברות שבניתי במו ידיי באמת מוכיח את עצמו
בראייה רחבה לאורך שנים.
השכלתי לבחור אותם אחד ואחת, עטופים ושמורים רק לי, גם אם יש להם
אחרים מלבדי ובטוחה אני שיש, אני תמיד מרגישה האחת. בגלל תשומת הלב שאני מקבלת
ועקב מה שאני עם עצמי.
מבחינתי הם מדליקים יום יום משואה עם להבה יוקדת, צבעונית, מחממת, לא
שורפת.
להבה עם אור לעוד הרבה רגעים ושנים של חברות אמת.
חברים, לא כמו משפחה, אכן בוחרים. ואני בחרתי היטב. נראה שגם הם.
