הן נושאות את תינוקן ברחמן, הן יולדות, מגדלות, מלקטות. חיות בערים
או בכפרים נידחים, בהרים ובין משעולי הפרא. עובדות במשרדי הייטק חדישים ומפוארים,
מתגוררות בבקתות חֵמר ללא מים זורמים. רצות, טסות, גומאות מרחקים ארוכים.
הן שחומות עור, בלונדיניות, תכולות עיניים, שערן גולש או צבוע,
מקורזל או נוטף שומן עזים מהול באבקת חרסית. הן עטויות עדיים מן הטבע, או כאלו
שנרכשו בחנויות היוקרה בשדרה השישית בניו יורק. הן אינן מתעייפות לרגע, לא שוקטות,
חושבות, מכילות.
בשבוע שעבר, ביום האישה הבין-לאומי, ראיתי אותה, אישה לא צעירה,
יושבת אל מול הים ביפו לארוחת בוקר עם חברה. בעלה, שבעברו נגע בשמים והתחכך עם
שועי עולם, נמצא כעת בבית הסוהר.
היא הזדקנה ופניה נראו עייפות. משהו בה הצטמק. גווע. לא יכולתי שלא
לחשוב על מה שעובר עליה. תמיד לצדו. אולי היא ידעה ושתקה. לא יכלה למנוע. ייתכן
ולא ידעה דבר. היא כנראה תמיד שם בשבילו ולמען כולם. לא בחזית. משתדלת להתחמק
ממבטים לוטשים. איננה מעוניינת שיזהו אותה.
הן חזקות יותר מאבן צור, לא נשברות מהרוח, מתחממות לאור קרני השמש
ולעולם לא נשרפות. משהו בגנים הנשיים שלהן, עושה אותן לכאלו. לא מוותרות. ממשיכות.
משלמות את המחיר וגם לא מחכות אף פעם להנחה. ככה הן. לא יכולות להרשות לעצמן.
אפילו לא למראית עין.
פגשתי רבות כאלו. נשים הנושאות על גבן את עומס החיים והטעויות,
המשברים והתקוות. לא מתוך בחירה של ממש, אלא לעתים מתוך שיקול דעת מוטעה, או רצון
לחצות את הקווים אל האסור, הכואב והמביש. החיים הובילו אותן לשם. מי אנחנו שנשפוט?
הן ממשיכות ולא מוותרות. מוצאות פתרונות. הן לולייניות. קוסמות.
בעיקר שורדות.
יום האישה הבין-לאומי, קיים בכל רגע ורגע בחיינו ולא רק פעם בשנה.
הוא מוקדש לפורצות הדרך, לנשות-העל. כולו אומר הכרה והוקרה. מבט ישיר בעיניים אל
האישה שתמיד נמצאת שם בשביל כולם. גם כשקשה לה ולא נוח. גם כשהיא מאוכזבת ויותר
מכול – כואבת. גם כשהיא רוצה וגם כשלא. גם כשאין לה ברירה.
הן, אנחנו, כולנו. לפני אלפי שנים והיום. אי שם במרחבי היקום
האין-סופי. כאן ובכוכבים אחרים. כל כך דומות. חזקות. לא נואשות. מיוחדות. הווייה
שלמה אחת. כל כך לא צלע.
