החיים שלנו בנויים ממערכות יחסים שונות ומורכבות. מערכות יחסים עם
קרובי משפחה, חברים בעבודה, שכנים. פגישות חטופות עם בעלי מקצוע, שליח הפיצה, מעשן
סדרתי המפיח לנו עשן ישר בפרצוף. המענה האנושי של המוקד, פקח החניה שעצר אותנו,
הדוור שפגשנו במקרה ליד תיבת הדואר.
אין-ספור פגישות, חילופי דברים, בקשות, בירורים, החלטות. מערכות
יחסים מזדמנות, ארוכות או קצרות, מועילות, מטרידות, לעתים מביכות, משמחות, ממלאות.
כל מפגש נושא בתוכו משהו אישי, לעתים לא מודע, תרבותי, התנהגותי,
ערכי. הקימה שלנו בבוקר, מצב הרוח, יום האתמול. מחשבות על מה יהיה ואיך, מחשבות
שלנו עם עצמנו, עם המשמעותיים לנו ובעיקר עם החיים. נפיצותם, שברונם, היופי שבהם.
תהיות ומחשבות על מה שמניע אותנו לנהוג כך או אחרת במצבים מסוימים,
הן לא פשוטות. מה יש בו באדם המצוי מולנו באותו מצב המקפיץ אותנו לגבהים בלתי
סבירים בעליל או גורם לנו לחבב אותו מיד וגם להבין, לקבל, לסלוח לו? אלוהים יודע,
ואולי גם אנחנו. ההתנהגות האנושית חוצה אוקיינוסים ותרבויות. קל להבין מתי יש
הערכה, אהבה, רצון להכיל, להכיר, להבין את המצב.
לי קשה דווקא עם המוכר והבטוח. עם אנשים הממהרים לשפוט התנהגויות רק
על פי הראייה שלהם באמצעות דרגות חופש שהם נוטלים לעצמם להבין מה הם היו עושים
במקומי באותו מצב, בדרך כלל גם טוב ממני. עם אלה שנחפזים להסיק ולהגיד וליטול על
עצמם את חירות המחשבה שלי, את בחירותיי, העדפותיי.
קטונתי. אני ממש לא מושלמת ומבינה גדולה ביחסים חברתיים. אני באמת
משתדלת להניח את עצמי במקום האחר, ברכות ובהשלמה. בפיוס מסוים ובהבנה שלכל אחד
ואחת יש הצד שלו, הצד שלה. ועדיין יש לי מה ללמוד ולשפר. כל הזמן.
אותות הגיל ניכרים בי. אני עצובה ושמחה. קשה לי כשלא מבינים אותי עד
הסוף, כשממהרים לשפוט אותי ולגזור את דיני. קל לי כשאומרים לי ישירות, מסבירים, לא
נעלמים.
ועכשיו, ממרום גילי, אני מרגישה אפילו קצת יותר שמחה מעצובה. מה
שהתאים פעם, לא בהכרח מתאים היום. אני מוכנה ללמוד ולהקשיב, לשנות את עצמי –
ועדיין במסגרת הערכית והמוסרית שלפיה אני חיה ופועלת.
יחסים לא אמורים להתנהל בשגרה אין-סופית אם משהו לא מתאים. זה בסדר.
אפשר להמשיך הלאה. להבין ולקבל שזה כבר לא זה. שליח הפיצה איחר בגלל תקלה שאיננה
קשורה אליו, חבר של השכן שלי תפס את החניה שלי מתחת לבניין, הפקח רשם לי דו"ח
כי הגיע לי – והוא רק ביצע את עבודתו.
זה כל כך פשוט. אבל בעצם ממש לא.
יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד, כל יום. עדיין קשה לי להבין איך יחסים
ארוכי שנים ומלאים באמון יורדים לטמיון בגלל פרשנות מוטעית. אני סובייקטיבית, ובכל
זאת.
חבל.
אבל זה בסדר.
אני אמשיך הלאה.
לאהוב אנשים, ללמוד על עצמי, על יחסים ועל בכלל.
