דרושים הרבה אורך רוח ויכולת הכלה אינסופית, כדי להבין ולהסתגל לחיים באפריקה, גם אם הם לימים ספורים.
במסגרת מסע מתוכנן אל היבשת המדהימה הזו, ח,ברו להם הרצון לגמוע עוד
ועוד מהתרבות והיופי, הצבעים והתחושות, לידי רצון עז לבקר שם שוב ולחיות קמעא יחד
עם האנשים והטבע ללא מחיצות , טכנולוגיות עתירות ידע ומלונות בוטיק.
בטנזניה גילינו אנשים יפים, חכמים ופורצי מוסכמות שבטיות. כאלו שהזמן
אולי עמד מלכת בהתנהלותם היומיומית , אך לא קפא נואשות תחת כובד משקלה של החברה
המערבית. התאהבנו בהם כהרף עין.
מסתפקים במועט, חיים ירוק, משתפים האחד את השני במעט שיש ורואים רחוק.
בני שבט המסאי, חובבי בקר, אינם צדים חיות טרף ,בעלי תוחלת חיים
ארוכה, נוודים למחצה. דרכם למדנו שנשים הן אלו שבונות את בקתת המגורים, אף צועדות
עשרות קילומטרים כדי להביא מים על גבי חמורים , לבני השבט. הן מגולות ראש, עונדות
תכשיטים וחרוזים צבעוניים.
בבית הספר המקומי השוכן בבקתה קטנה בסמוך לכפר, מלמד מורה מוסמך, בוגר
לימודים באוניברסיטה, את ילדי השבט, קרא וכתוב בסווהילית ואנגלית. מלאכה לא פשוטה
בהעדר ספרי לימוד ואמצעי המחשה. כלל ההסברים ניתנים בעל פה, באמצעותם לומדים
הילדים היסטוריה וגיאוגרפיה מבלי לדעת כלל איך נראה הגלובוס או העיר ארושה השוכנת
לא הרחק מהם.
איש השבט שקיבל את פנינו, דיבר אנגלית רהוטה, מעוניין להיות רופא,
גילה פתיחות ועומק לצד דבקות בערכי כבוד, דמוקרטיה, צניעות , המנחים את חייו. הם
חיים מהטבע המספק להם את כל מבוקשם, צועדים ארוכות במשך כל יום, עת רועים הם את
העדרים או הולכים לכפרים אחרים.
לא רחוק משם, מנוהל לודג' מקומי , בו ניתן ללון באוהלים. באמצע שום
מקום, פתוח אל מרחבי הטבע. ניתן להתקלח בשעות מסויימות עם הודעה מראש לצוות המקומי
האמור להזרים מים ממיכליות ענק המצויות במקום. מקבלים מפתח לאוהל ופנס וישנו גם
מלווה לאוהל השומר מכל משמר על האורחים, מפני חיות המגיעות לביקור ללא התראה מראש.
בתנאי מינימום , קבלנו את המיטב, בעיקר שיחות עם אנשים אשר הגשימו
חלום, יצאו לעבוד במרחק אלפי מילין מבתיהם, הם פוגשים אנשים מרחבי תבל ורוצים עוד.
ללמוד ולהגשים.
צ'יצ'ו הנהג והמדריך שלנו, אב חד הורי המגדל ילד ודואג לפרנסתו. הוא
בחר להמשיך, לא בכל מחיר. מתפרנס בזכות יכולותיו הנדירות לתקשר עם תיירים, לראות
אריות ושאר חיות ממרחקים, במקומות שאף לא אחד מאיתנו חשב שהם שם. בקיא ומנוסה,
אדיב ועם ראש פתוח.
מידי פעם אפשר לראות בן שבט מסאי אי שם, עם פלאפון ביד, רק שאין ממש
קליטה ולא וויי פיי, גם לא מקום זמין להטענת הסוללה.
לא פשוט שם. החום, המרחקים, הכבישים. לא הכל בהישג יד, כמו אצלנו.
פגשנו אדם שנישא לארבעים ושלש נשים, שהקים בית ספר לילדיו בכפר שלו
לאחר שאחד מילדיו נדרס ברכו לבית הספר ששכן הרחק מהכפר. בית הספר נבנה באמצעות
תרומה והוא פועל מידי יום. אם זו לא פריצת דרך, אז מה כן.
במקום בו הכל נראה לא ממש אפשרי, מוכיחים אנשי הטבע והשבטים, כי העולם
שייך גם להם. ללא קרינה, קנאה, מאבקי רכוש ותביעות דיבה. הכי פשוט, נקי ואולי
עדיין קצת תמים.
מסתבר שרק צריך לחלום ולרצות מאד. אפשר לשנות ולהתפתח, גם אם אין מחשב
נייד או אפליקציה המשנה חיים, מים זורמים או רכב היברידי בחניית הבית.
