אנחנו
עם מיוחד שנבחר בקפידה מבין כל הגויים. אנו בלבד ולא עם אחר. הגענו בשלום לארץ
המובטחת לאחר מסע נדודים ארוך ומאתגר. אכלנו מן ויכולנו למדבר החם והצחיח. שרדנו
את השואה, מלחמות אין-ספור, מינוס בחשבון, חילופי שלטון.
מגיע
לנו לנוח קמעא.
מגיע
לנו לנוח על זרי ההישגים המדעיים שלנו, להתרפק על בניין הארץ, לנשום אוויר פסגות
על כך שאנו נוגעים בשמים בתחומים כה רבים. אנו יצירתיים, חכמים ויותר מכול –
יודעים כיצד להצליח בגדול.
אנו
מביני דבר בתחומים רבים: חקלאות, רפואה, מחשבים, כימיה, ביטחון. הייטק וקִדמה,
תעופה וחלל. כולנו שמים וארץ, מזרח ומערב. משיאים עצות לשועי עולם, מסייעים באהבה
למדינות שכוחות אל, מפתחים ויוזמים, מקטרים סדרתיים – ובכל זאת עושים ותורמים.
אנחנו
באמת עם סגולה. אנחנו ממש העם הנבחר, אנו ולא עם אחר. יוצאים לחופשה שתכננו זמן רב
וכשאנו חוזרים הביתה אומרים "אבל אין כמו בבית". אנו ישירים, חוצפנים,
מכניסי אורחים, בוטים, מתערבים, יודעים, חמים, חכמים וזוכים בפרסי נובל רבים. אנו
ממהרים להרגיש קרובים לכל אדם שחלק עמנו פגישה מקרית של דקה וחצי. אין כמונו בתבל.
אנו
עם הזקוק למרחב החלטות משל עצמו, מתים על "שבוע הספר" שנמשך יותר
משבועיים, ובעת המתנה בתור ארוך, מסוגלים בנון-שאלאנטיות לעקוף את התור ולומר
"אפשר לשלם? יש לי רק דבר אחד". רק כאן שואלים אותך "איפה אתה
בחג?", "איך עבר הצום?" ו"האם האוכל בחתונה של הבת היה
טעים?".
להיות
ישראלי בן העם הנבחר, זה מובן מאליו לנו, אך לא לשאר. זה לוותר על "סיר
הבשר" במקומות אחרים, ללכת בג'ינס לחתונה ולהרגיש נוח, לשמור חנייה לחבר
במקום עמוס ולהגיע עם תינוק שלא נרדם לאסיפת הורים בבית הספר.
להיות
יחיד סגולה בארץ, זה תמי 4, קו 5 בתל-אביב, כביש 6, באר 7 בדרום, קריית 8 בצפון.
אנחנו
הנבחרים יודעים להסתגל לכל מצב במהירות האור, כבר לא מתרגשים מאזעקות, שומעים
חדשות כל שעה, ממשיכים לשבת בבתי קפה כשמתרחשת מלחמה ויוצרים "פקק
תנועה" רק כדי לקבל את "ישראל היום" בחינם.
היא
והוא, הם והן, נולדו בארץ הזאת, או עלו אליה כשהיו קטנים, עם המטבוחה והקובה,
הטשולנט והג'חנון בשבת, אנשים צעירים שעזבו הכול, כדי לגור באוהל דל, לעבוד במכבסה
בקיבוץ, לייבש את החולה, או ללוות שיירות בדרך לירושלים הנצורה.
אנו
באמת מאמינים שיהיה טוב פעם, כי ה"תקווה שלנו בת שנות אלפיים" ואף
יודעים ששינויים אורכים זמן, יש לנו אורך נשימה. אנחנו עומדים שעות בפקקים,
ממתינים רק למבצעים, מחכים לשלום "שרק יגיע". אנחנו באמת עם סבלן.
עם
סבלן בהחלט לדרעי וקצב, לאולמרט ובניזרי, להירשזון ועומרי שרון. יאיר כץ, גונן
שגב, יאיר לוי. שרים ושועי ארץ, נשיא וראש ממשלה. פרקליטה שסרחה ועורך דין שחצה
קווים, לוקחי שוחד ושאר מרעין בישין. הו, כמה סבלנות יש לנו.
ומנגד,
אנו קצרי רוח. לפעמים. ביחסינו לניצולי השואה, לפגועי הנפש, לאוכלוסיות מוחלשות,
לנכים ולעוד רבים. איש אל רעהו ברחוב, בתור בבנק, על הכביש. אנו ממהרים לצפור,
להעיר, להרגיש צודקים, לחנך, להטיף.
אנו
עם סבלן בעיקר לאחרים, פחות לעצמו. עם מיוחד ומלא תקווה. מאמין בבורא עולם, ביכולת
לרכוש דירה, לקנות את הטוב ביותר עבור ילדינו, להזמין לארוחת החג שלושים איש, גם
אם זה קשה ומאוס.
יש
בנו כל כך הרבה מן המתוק והחמוץ, הישר והעקום. הרבה חמלה וטוב לב צרוף. רגישות
וענווה. חוצפה ותעוזה.
אנחנו
עם נדיר, משופע במוחות ובטכנולוגיות מן המתקדמות בעולם, אבל עם הגשם הראשון,
הכבישים מושבתים במקומות רבים, מזג האוויר מקבל בחדשות כותרת ראשית והתחזית מכתיבה
לנו האם נוכל לתלות כביסה בחוץ בשבוע הקרוב.
אנחנו
בני עם כל כך מיוחד, שניתן לזהות אותנו בכל מקום, מבלי שהוצאנו הגה מהפה, ככה סתם,
לפי החזות, המימיקה והלבוש, ובעיקר לפי הסנדלים.
אנו,
אתם, אתן, הם, הן, אני ואת, אתה ובעצם כולנו "רקמה אנושית אחת גדולה",
עשויה חוטי משי, זהב טהור, קצת חוטים פרומים (צריך להודות) ובכל זאת…
רקמה
אנושית מספיק חזקה, איתנה ורחבה, כדי לכסות בה בחום עולם ומלואו, הרים תלולים
ואוקיינוסים צלולים, איים ויבשות, אנשים וחלומות.
