כל העמדות תפוסות 20.6.16

"תגידי גברת, את לא יכולה להכין את המרשמים שלך מראש? ולמה אתם מקבלים בלי תור אנשים שאומרים שיש להם ילדים בחוץ? בדקתי ואין שם שום ילד. חוץ מזה… החלונות פתוחים כאן, וממש קרררר".

"אדוני, זה בסדר שיש קצת אוויר, היית באמת רוצה שכל החולים ישתעלו עליך?"

את כל הטרוניות הללו נאלצתי לשמוע בבוקר גשום וקר, בזמן שהמתנתי לתורי בבית המרקחת של קופת החולים. בלשון המעטה, זה ממש לא חימם את לבי. אותו אדון נרגן וחסר סבלנות, שאולי לא שמע על חנה בבלי, הצליח להרגיז אותי.

אני מניחה שמדי בוקר, לאחר שהוא מתעורר, גם הוא קצת מחכה. הוא ודאי ממתין לארוחת הבוקר שאשתו מכינה לו, שכן, הוא בכלל לא מסוגל להכין לעצמו חביתה, כך נראה לי. הוא ודאי סופר את הדקות עד להגעת הטכנאי שבדרך כלל עסוק בפניות קודמות, או מסתכל מהחלון זמן לא מועט, כדי לראות האם הדוור הביא איזה מכתב עבורו. הוא ממתין בתור למאה גרם נקניק, לקבלת דמי הביטוח הלאומי, לשען שצריך להחליף בורג בשעון הישן שלו, שגם הוא עוצר את הזמן לפעמים וממתין שמישהו יתייחס אליו.

לקחתי את התרופות והחלטתי לנסוע אל מחוץ לעיר להתאוורר ולהירגע. אולי בגלל הגשם ואולי זו שגרת היום יום, אבל הכבישים היו כל כך עמוסים, וכבר הצטערתי על הרעיון, הרי איך אפשר לנשום אוויר צח כשפיח מסביב?

לפתע, באמצע נתיבי איילון, בשיא התנועה, חסם אותי רוכב אופנוע מסוקס, בטענה שחתכתי אותו מימין. פשוט כך, ללא התראה מוקדמת, נעמד עם האופנוע האימתני שלו לפניי, ונופף מולי באגרופיו.

סיטואציה מפחידה למדי, מזל שהצלחתי לנעול את הדלתות. רק אלוהים יודע מה היה קורה אילו הצליח להעביר לי את מסריו ישר לפרצוף, זה כנראה היה עולה לי בכמה תפרים קטנים ודם קרוש על החולצה. לאחר שהוא הבין שאני הבנתי, מיהר ונעלם כלא היה.

החלטתי לסוב על עקבותיי וחזרתי הביתה. ניסיתי "להירגע" לצלילי המוזיקה ומבזקי החדשות שחדרו היישר לתוך עור התוף שלי מדירתו של השכן, זה עם המכונית המשונה, המצוידת באנטנות ובגאדג'טים. מכונית המסמלת עבורו יותר מכול את הסטטוס שעליו חלם תמיד. שכני זה נוהג לשמוע מוזיקה בקולי קולות, בכל שעות היום, חוסר התחשבות משווע שגורם גם לאדם רגוע כמוני להתרגז, ולפעמים גם לדמיין כיצד אני משליכה ביצים על הכביסה שלהם.

מלבד המוזיקה הרועשת בוקעות משם גם צעקות רמות. הוא ואשתו מאיימים האחד על השני. מלח הארץ ממש. לעתים אני חושבת שעלול לקרות שם משהו נוראי. אולי בגלל עברי ובגלל ההיכרות שלי עם העולם הזה, שבו מילה הופכת מהר מאוד לסטירה והשאר היסטוריה. ואז ידווחו על כך בחדשות ובטח יראיינו אותי לטלוויזיה. ואני, כנציגת השכנים, אומר בטון חצי יבש, "אכן הכתובת הייתה שם, בלי מיקוד, אבל הייתה".

שעת צהריים הגיעה והבנתי ששקט ורוגע לא יהיו לי גם בביתי פנימה, הכנתי אוכל לבת שלי וטסתי להביא אותה מבית הספר. בדרך, הכספומט הפינתי קרץ לי לשנייה, כאילו שהמינוס לא קיים בכלל, אז נשברתי. עצרתי כדי להוציא כסף. נסעתי לאטי לכיוון בית הספר, שמחה שהצלחתי לבצע עוד משימה במינימום זמן… ואז תוך שנייה זה קרה.

משאית ענקית, פנתה ימינה, בדיוק כשאני עברתי שם. הנהג אכן הצליח לפנות, אבל לקח אתו את מראת הצד שלי, זו שבחישוב קל עולה רק 2,900 ש"ח כולל מע"מ.

אותם שקלים יקרים, שבדיוק עוד שבועיים אני אמורה להמשיך ולשלם לטיול ללפלנד, זה שתמר ואני חולמות עליו כבר המון זמן. הטיול עם מזחלות השלג ואיילי הצפון, שיט בשוברת קרח ועוד כל מיני אטרקציות מדליקות. למה הייתי שם דווקא באותו רגע? מה היה קורה אילו דחיתי את יציאתי בעוד חמש דקות? איזה ביש מזל.

אספתי את בתי באיחור קל מבית הספר ושבנו הביתה. הייתי מותשת ועצבנית מיומי ביש המזל. נשכבתי על המיטה וחשבתי על חיי בהווה, התרפקתי במחשבות העבר הרחוק, אך יותר מכול חשבתי על העתיד, תוך שניות ספורות שקעתי בשינה עמוקה.

מחר יפציע שחר חדש.