תמיד אהבתי לראות את ליאל מגיעה הביתה אחרי המשמרת שלה בבית מלון. היא עבדה שם בתור מלצרית בשביל לחסוך כסף ללימודים שלה. לימודים שיתנו לה מקצוע. בניית ציפורניים.
אהבתי במיוחד את המדים שלה. הם היו בצבע לבן, עם פס כחול זוהר על החולצה וסמל של הבית מלון. "שרתון" היה כתוב שם. אפילו באנגלית. זה עשה עליי רושם כזה טוב. חבל על הזמן. מה זה קיניתי בה.
אימא תמיד אמרה לה להוריד מייד את הבגדים כי יש להם ריח של אוכל, אבל ליאל ניסתה למשוך עוד קצת זמן. בטח. היא רצתה להישאר עם החולצה עם הסמל והחצאית הקצרה. גם את הגרביונים קיבלה מהמלון ואפילו את הנעלי בובה השחורות. גאווה. זה מה שהרגשתי. אז, כשהייתי קטנה ידעתי שזה מה שאני ירצה לעשות כשאני יהיה גדולה.
חשבתי על זה שיבואו לקחת אותי במונית למשמרת, שיהיו לי בגדים חגיגיים כאלו שכתוב עליהם באנגלית, שאני יפגוש אנשים מכל מיני ארצות ושאני יוכל לשרת אותם באדיבות.
לפני שנה גמרתי ללמוד במגמת מזכירות בבית ספר עמל. אני רוצה להיות כתבנית ושיהיה לי בוס נחמד. אני יכין לו קפה, ידפיס לו את המכתבים החשובים שלו ואני גם יקבע לו פגישות. אבל עד עכשיו לא מצאתי עבודה.
אימא אמרה שבינתיים כדאי לי לעבוד במלצרות כי זה כסף טוב. היא גם אמרה שכסף לא צומח על העצים ושאני צריכה להשתדל לעשות משהו שיעשה טוב לנשמה שלי. זה מצחיק אותי, כי תמיד חלמתי להיות מלצרית, כמו ליאל. זו עבודה שפוגשים בה מלא אנשים, עושים להם כבוד, זה נראה לי ממש יוקרתי כזה.
חיפשתי עבודה במלצרות הרבה זמן. בגלל שאני לא יודעת אנגלית לא התקבלתי ל"שרתון" איפה שליאל עבדה. אני לא מבינה למה זה חשוב. אפשר להראות לאנשים את התפריט, להצביע עם האצבע ולהזמין להם מה שהם רוצים. אפשר לחשוב. טוב, נו, לא משנה, ויתרתי. הם הפסידו.
בינתיים מצאתי דרך פרוטקציה עבודה בפלאפל של מורדי, אצלנו בשכונה. יש שם כמה שולחנות למי שרוצה לאכול פלאפל בישיבה. זה טוב לי. אני יכולה להביא להם מלח אם חסר להם וגם לנקות את השולחן שיש עליו טיפות של טחינה.
בכלל, אני חושבת שאנשים זה דבר מעניין. אתמול הגיע איש מבוגר שהזמין חצי מנה והתיישב בשולחן בצד שמאל. ברוך השם, לא היה חסר לו כלום על השולחן. מפיות, מלח, מאפרה. פתאום, הוא התחיל לצעוק ועשה לי סימן שאני יגיע אליו מהר. צלחת החמוצים שהחזקתי נפלה לי מהידיים, אבל רצתי אליו מייד. מורדי הסתכל עליי ואני הרגשתי שהוא ממש גאה בי שאני כזו טובה. האיש הזה הראה לי את הפיתה ואמר לי שיש בה רק ארבע כדורי פלאפל ולא חמש כמו שמורדי פרסם במבצע של החצי מנה והבקבוק קולה.
הוא התחיל לצעוק ולרעוד. הוא אמר שמורדי שקרן ורמאי ושהוא לא יבוא לפה יותר. מורדי המשיך למלא פיתות לאנשים שהגיעו ואני ממש לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי הרבה זמן להחליט. אמרתי לו "אדוני, אתה יכול לחכות רגע?" ורצתי למורדי. מורדי המשיך למלא פיתות ולא היה לו זמן אליי. לקחתי פיתה לבד. שמתי בתוכה עשר כדורים בלי טחינה, כי כששמים למטה טחינה היא קורעת את הפיתה והכול נוזל. אני יודעת את זה ממורדי. כי אני אוהבת להסתכל וללמוד דברים חדשים. לא שמתי סלט כי בדיוק נגמר בגלל הלחץ. ניגשתי לאיש המבוגר, חייכתי ואמרתי לו "הנה, קח עוד כדורים. אתה בטח רעב נורא".
האיש הסתכל עליי ולא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא אמר לי שזה עיקרון אצלו ושהוא בכלל לא רצה עוד כדורים. הוא דיבר על ערכים ומוסר ועל כל מיני דברים שלא הבנתי. הינטגרי… משהו כזה… אין לי מושג מה זה בכלל (אחר כך שאלתי את השכנה שלי, שהיא מורה לאנגלית, אם היא מכירה מילה כזו והיא אמרה שהוא כנראה התכוון לאינטגריטי). לא הבנתי מה הוא רוצה חוץ מהעשר כדורים שהבאתי לו בחינם.
בסוף האיש העצבני הלך ואני הספקתי לספר למורדי מה קרה. אני חושבת שהתנהגתי ממש טוב ושהמקצוע הזה תפור עליי. מתאים לי כמו כדורי פלאפל לפיתה. ואני ממש כמו ליאל, רק בלי מדים וגרביונים, בלי מילים מעפנות באנגלית על החולצה.
מורדי הסתכל עליי וחייך. הוא אמר לי שאני יודעת לקבל החלטות בזמן לחץ והבטיח לי שממחר הוא ירשה לי לטגן את הכדורי פלאפל, כי הוא סומך עליי שהם לא יישרפו.
איך ידעתי כבר מגיל קטן שזה מה שאני רוצה לעשות שאני יהיה גדולה.
