הוא ביקש ממנה חברות בוואטסאפ, כי הרגיש מובך. היא ענתה לו בנונשלנטיות שזה בסדר מצידה. הם החליטו על מפגש כיתתי וסיכמו את הפרטים דרך התכתבות בקבוצה. מי שראה – הגיע, ומי שלא – פספס. ועכשיו יש גם שיחות וידאו מרובות משתתפים, כדי לא להרגיש לגמרי לבד.
אני מתגעגעת מאוד לתקופת התום, שבה ניתן היה לבקש כוס חלב מהשכנה על ידי נקישה קלה בדלת, או ללכת לקולנוע ולצפות בסרט מבלי להזמין כרטיסים מראש. אני נזכרת בערגה במשחקי הקלאס והגומי, בתוכניות הטלוויזיה הלימודית ואפילו באסימונים ששלשלנו לתוך הטלפון הציבורי כדי לשמוע סוף סוף צליל חיוג.
היום הכול מהיר, חד ותלוי אינטרנט או ויי פיי. תקלת תקשורת משבשת חיים וגורלות ונדמה כי גם אם היא נמשכת דקות, הרי שזהו נצח בלתי נסבל. אפליקציה לתשלום חנייה, לקניות, לבנק ולמוזיקה אלטרנטיבית. אפליקציות לחיים בריאים, נטולי גלוטן ועתירי ריצות במרחבי האין-קץ, שם כל צעד נספר בקפידה. אפליקציות לתמונות, אימוג'י לרגשות, קיצורי דרך לחיוג מהיר וצ'אטים הניתנים למחיקה גם אחרי שנשלחו הלאה.
כך גדל הדור הבא שלנו וגם אנחנו. הזיכרון מפנה את מקומו ללחיצת מקש והשיח פנים אל פנים הופך לווירטואלי, ויראלי, קצת לא נורמלי. הטלפון הנייד הפך לידידו הטוב של האדם והילד, הקבוצה והקהילה. בלעדיו משהו לוקה בחסר, נעדר שליטה ויכולת לדעת מה קורה בכל שנייה נתונה.
לצד היתרונות בחיי ה"כאן ועכשיו", אלו המלאים בכל טוב של נוחות, ללא צורך במאמץ מינימלי הכרוך בהליכה או בשיחה הנדרשת לניהול פעולה כלשהי, יש בכך לא מעט עצב. עצב על הקשר הבין-אישי שהיה ואיננו עוד, היעדרה של הספונטאניות מחיינו, הצורך לקבל אישור כתוב כמעט על כל הגיג או רצון שהחליטו לממש את עצמם הלאה, בדרך לחירות שכולנו חולמים עליה.
בתי הקפה מלאים באנשים טרוטי עיניים המסתכלים באופן רצוף על הנייד ולא על היושב מולם, וכך גם הרחובות, השווקים, הכבישים וחנויות הסלולר. מגוון הצעות, הוזלות, מכשירים, כיסויים, מבצעים, חבילות ובעיקר קרינה ושעבוד טוטאלי.
ואנחנו שם. ומי שלא כל כך, נתפס כנדיר בתפיסת עולמו, וטוב שכך. אנחנו שם עם הרצון לגמוע עוד ועוד פיסות מידע של חדשות, עדכונים, הטבות ובעיקר כדי לשמור על קשר עם היקרים והמשמעותיים לנו. לסמס ולהסתמס. לא למוסס או להסס. פשוט להתעדכן, להתכתב.
אני מתגעגעת לריחו של המכתב שציפיתי לו לעיתים שבועות ארוכים, לאנציקלופדיות שבהן עלעלתי בהנאה צרופה, להשכמה של השעון המעורר, ללא הצליל הדיגיטלי.
ובעיקר… לשירת התקווה בתום יום השידורים. אני כל כך רוצה להאמין שהיא עוד שם.
