דלת הברזל נטרקה מאחוריי בשאגה קורעת לב. עור התוף שלי הגיב ברעד מונוטוני. לרגע נדמה היה שגם החור באוזון גדל לפתע על מנת לפנות מרחב נוסף לצלילים המתכתיים.
נכנסתי פנימה, אל המקום שבו החלטתי לממש את ייעודי המקצועי. חדורת מוטיבציה וסקרנות ללא גבול, פסעתי בתוך מסדרון ארוך, אפוף עשן ותאורת ניאון חזקה.
שרידי ריחות ארוחת הבוקר שהובלה בעגלות אל תוך התאים עדיין הורגשו בחלל. רצפת הבטון החלקלקה טרם התייבשה משטיפתה, בעוד מערכת הכריזה המשיכה להדהד, "הספירה בסדר. האסירים מתבקשים להגיע למקומות העבודה וכיתות הלימוד". אמרתי "בוקר טוב" לרחמים, האסיר שעובד באפסנאות ולקומץ סוהרים עייפים ומיהרתי לפנות ימינה.
ירדתי למשרד במעמקי המרתף, אגף האסירים הביטחוניים של הכלא שכן בדיוק ממול. לימים ידאגו לעדכן אותי שבאגף זה בוצע ניסיון לפגוע בסוהר. כן, בדיוק שם, מולי, זה צלח.
נזכרתי בידיעה המצמררת שהושמעה בחדשות הבוקר לפני כמה חודשים ודיווחה על פיגוע טרור רב-נפגעים בירושלים. באגף הנדון, שכל כך קרוב אליי, שאגו האסירים הביטחוניים בשמחה וחילקו סוכריות טופי זה לזה. ימים לא מעטים יחלפו עד שמפקד בית הסוהר יחליט להשמיע להם מדי ערב את נאומו של דוד בן-גוריון, המכריז על הקמת מדינת ישראל.
חנניה, אסיר מבוגר שנבחר בקפידה על מנת לסייע במטלות שונות לצוות החינוך, מיהר להכין לי קפה בדיוק כמו שאני אוהבת. בימים הראשונים שלי שם למדתי ממנו הרבה. "אל תשליכי שום דבר חד לפח", נהג להזהיר אותי. "אסירים מוצאים כל דבר שיכול לעזור להם לשרוד. ידעת שאפילו מעֵט פיילוט פשוט אפשר להכין דוקרן? שפופרת משחת שיניים יכולה לשמש לאחסון מנות סם, גם תחת בולי הדואר, ניתן להסתיר לא מעט אבקה להסנפה. ויש עוד הרבה. את כבר תלמדי במשך הזמן".
חייכתי אליו. הצעתי לו לטעום מהעוגיות שהבאתי מהבית. חנניה לקח עוגייה, בחן אותה בסקרנות, הריח אותה ומלמל לעצמו "קינמון, מיץ תפוזים ומעט וניל". הוא נגס בה בעדינות. ביסים קטנים ומדודים. אף לא פירור בודד נפל על רצפת הבטון. אישוניו התרחבו והוא חייך במבוכה. "קח עוד", אמרתי, "תרגיש חופשי".
מהר מאוד זיהיתי מה סקרן אותי כל כך במקום הקשה והנפיץ הזה, שתוך זמן קצר תפס מרחב עצום בחדרי הלב שלי. הגבול הדקיק בין טוב לרע, היכולת לקחת סיכונים וללכת איתם עד הסוף, סיפורי הזוועה שגם תסריטאי מנוסה יתקשה להמציא. מקום שבו המציאות עולה על כל מחשבה, מטורפת ככל שתהיה. אין שגרה לרגע. מקום עבודה שבו הזמן מקבל ממדים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו. לטוב וגם לרע.
אחד מהסיפורים שנחרת היטב בזיכרוני, הוא סיפורו של דוד, זה שרצח את אביו לאחר שנים רבות שבהן האב התעלל באכזריות באחיו ובאימו. ביום הראשון שלו במאסר, והוא רק בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ראיתי עד כמה הוא מפוחד, חסר אונים, מלא בושה. הוא נכנס למשרד שלי ובכה. במשך הזמן ניהלנו שיחות רבות עד שהבין והשתכנע שכדאי לו להשתלב בפעילות חינוכית בתוך הכלא. למען עצמו והמשך חייו. דוד קיבל כוחות מחודשים, ביטחון עצמי ועבר תהליך שינוי. הוא היה רגיש, עמוק ואיש שיחה מרתק. שבע שנים מאוחר יותר, ישתחרר מהכלא לאחר שמאסרו קוצר באופן משמעותי.
במשרד החנוק שלי הגשמתי מדי יום את הווייתי החברתית. שם הרגשתי שאני יכולה לממש את משימת השליחות שבה האמנתי. הרגשתי מאושרת על ההזדמנות שהענקתי לעצמי.
עם הזמן נעשיתי מודעת יותר ויותר לחומות הבטון הנפשי שלי ולמפתחות הברזל שפתחו בקלות את רגשותיי החבויים. אלו שהיו נעולים ועתה הם מחפשים נחמה לכל תחושה עצמית, ציבורית, כלל-עולמית. אהבתי את הדינמיקה, הלחץ, אווירת הלילה כשעדיין יום. גמעתי ללא הרף פרופורציות לחיים.
עברו שנים והתחלתי לחוש שאני זקוקה לשינוי. חלמתי על עבודה במקום עם שטיחים מקיר לקיר וצמחייה הידרופונית, תלושים לארוחת צהריים במסעדת בוטיק, קפה הפוך ממכונה וסופשבוע מפרגן לעובדים באי ים תיכוני קרוב. השתוקקתי לחופש. פתאום רציתי כל כך לראות אור יום, ואפילו להסתנוור מקרני השמש החזקות.
השתוקקתי לחבוש כובע רחב שוליים צבעוני, שיאפשר לי לפעמים להסתתר קצת, להיות עם עצמי, מבלי שעשרות עיניים יביטו עליי באופן חודר ותובעני. רציתי לא לראות יותר את המרתף המעופש, זרימת הביוב, מדור הפלילים בעיתון.
הרגע בושש מלהגיע אולם אני כבר נפרדתי עוד בהיותי שם, במקום שבו הרגשתי נובטת, גדלה ומתעצמת אל מול אלו שנפלו וקמו לנגד עיניי. חיים שלמים בין הסורגים הותירו חותם שעווה יצוק על הווייתי, בדומה למה שהשאירו על אלו שהגיעו לשם, לא ממש מתוך בחירה. רציתי כל כך אוויר. מנוחה לנפש.
יום אחד, בעודי יושבת עם חנניה לקפה, דיברנו על תוכניותיו לקראת השחרור שלו, זה הקרב ובא לאחר עשרות שנים קשות מאחורי הסורגים. לרגע הכתה בי ההכרה שגם מאסר עולם סופו להסתיים מתישהו. חנניה דיבר על געגועיו לריח של הים, לילדיו, לקניות במכולת. ואני הקשבתי. ואז בדיוק, הכתה בי התובנה שגם אני צריכה להשתחרר מתישהו. כמו חנניה.
הרגשתי שאין טעם לחכות כדי לקבל "שליש" בגין התנהגות טובה. הבנתי שלא כדאי להמתין לחוות דעת רב-מקצועית המעידה על הכוחות, הכישורים והמסוגלות שלי להשתלב בחברה הנורמטיבית עם יציאתי לחופשי. ידעתי בוודאות שאת התהליך האישי שלי במקום הזה סיימתי בהצלחה.
הודעתי שאני עוזבת.
כל כך רווח לי.
נפרדתי מהכללים, מרגעי החסד הרבים, מתוכני היום יום שהיו חלק ממני, מתחושת המחנק בגרון. השארתי מאחור עולם שלם אסור ומאפשר, אכזרי וחומל. נופפתי לשלום לשחקנית הנשמה שהייתי.
אמרתי "להתראות" למלכודת הדבש הטהור, לאנשים שהיו חלק משמעותי מחיי ימים ושנים, ונגעו בכל נימי ליבי. ויתרתי על הנוקשות, ההיררכיה, הגבולות הברורים והשארתי לעצמי בליל של רגשות, תובנות ובעיקר הכרת תודה. הסתכלתי על חומות הבטון שיודעות כל כך הרבה ושותקות. נזכרתי איך נכנסתי לשם, וידעתי שאני יוצאת אדם שונה לחלוטין.
הרכבתי לראשונה בחיי משקפיים ורודים כדי לעזור לעצמי לראות את כל הטוב שיש לעולם שבחוץ להציע לי. העדשות השקופות והעדינות שבחרתי בקפידה, סייעו לי להתבונן עמוק פנימה אל תוך עצמי ולהבין שקיבלתי החלטה נכונה.
בצאתי בפעם האחרונה, לא שמעתי את רעש דלת הברזל הכבדה שנסגרה מאחורי בשלווה ובעדינות ראויות להערכה. השמש החזקה האירה לי פנים. היא הייתה אחרת, מיטיבה ומלטפת. עצרתי כדי להריח את הפרחים, התמוגגתי מצבע השמיים שנראו לי תכולים יותר מתמיד.
חלפו כבר חמש שנים. אני ממשיכה לחשוב על מי שנותר שם בפנים ומבינה שכנראה לעולם לא אזכה לשחרור מלא. אולי כי השארתי שם חתיכה גדולה מהלב שלי. אולי כי בתוך תוכי אני עדיין מתגעגעת לפעמים.
