נולדתי בחודש השביעי. שני קילו מאה. גודל של בלטה.
זהו. ככה תיארו בפניי את הרגע הנכסף. אותה דקה אולטימטיבית, שבה הגחתי בסערה לאוויר העולם של שנות השישים המוקדמות, אי שם בבית חולים פרטי על הר הכרמל בחיפה. כך פרצתי לתודעה שתיצרב לנצח בפני מי שרצה אותי יותר או פחות.
לא מיותר לציין שמהר מאוד קלטתי את המסר הנוקב שזו בכלל הייתה טעות. תינוקת קטנה שהיא טעות אנוש, או השד יודע מה. אין-ספור הפלות ותינוקת אחת. בת אחרי שני בנים בהפרשים ניכרים של שנים. עשר ושתים עשרה. די מוזר האמת. והנה היא כאן ועכשיו, באופן בלתי מתוכנן בעליל. חיה ונושמת, בקושי.
אמא שלי תמיד אמרה לי "כשינקת… השפתיים שלך הפכו להיות כחולות מרוב מאמץ". עובדה די מעניינת, שהרי מיהרתי להשלים פערים של משקל כהרף עין. אף קפלי השומן המתוקים שלי העידו כי מדובר בילדה שנולדה במיוחד כדי לנצח סטטיסטיקות ומחקרים על ילודים שהגיחו בטרם עת ועל נשים שעשו כטוב בעיניהן בחלוף הזמן.
אני מנסה להיזכר במאמץ עיקש בשנות ילדותי הדי מוקדמות, וניכר שזיכרוני אינו מיטיב עימי. מגורים במושב שכוח אל, מעבר לעיר הגדולה ואחר כך לעוד אחת. לימוד קרוא וכתוב בגן ומטוסי אויב חולפים מעל הראש בזמן מלחמת ששת הימים, ברחוב ראשי בצהרי היום. טיולי משפחה ופיקניקים בחיק הטבע, סלון הבית שהפך כל לילה לחדר הפרטי שלי. בו ישנתי. בו נרדמתי רק לאחר "פסוקו של יום" והאצבע המעצבנת שעברה באיטיות פסוק אחר פסוק. חדר משלי לא היה לי, עד גיל 12.
מה אהבתי לאכול? מה היו המילים הראשונות שאמרתי? איך הייתי כתינוקת? אין לי שמץ של. בכלל.
אני בעיקר זוכרת את מציצת האצבע שלי, שהפכה לשם דבר. זו החלה כתחביב לעת מצוא ודי מהר הבנתי שזהו מקום המפלט הראוי לפינוק ולאהבה שלי את עצמי, ללא צורך להמתין ולקבלה ממישהו אחר. כנראה כבר בגיל כה צעיר היטבתי להבין שאני היא "עמוד האש" המצוי בראש המחנה של עצמי. גם עמוד הענן ועוד הרבה.
אחיי הגדולים השקיעו בי זמן וסבלנות, אולי לא הייתה להם ברירה. אני מאמינה שהם היו עסוקים בעיקר בשלהם ופחות עניין אותם להשתעשע איתי. "קודם נולדו שני הבייביסיטרים ואחר כך חביבה", כך נהג אבי להסביר את פשר מרווחי השנים בינינו. גם את יכולתו המדהימה לעמוד בתכנית העבודה השנתית שקבע לעצמו. ואחיי שמרו, גם היטיבו לעצבן ולעיתים גילו כלפיי חיבה יתרה, כשהתאפשר להם או כשבחרו בכך מתוך רצון חופשי וללא כל כפייה.
השם הנבחר שנתנו לי הוריי – חביבה – זכה לקבל על עצמו את תואר הכבוד "טראומת הילדות הראשונה" שלי. היא נמשכת עד עצם היום הזה. היא גם לא האחרונה. נולדתי בט"ז בשבט וברבות השנים תהיתי מדוע לא ניתן לי שם של עץ או שיח המסמל יותר מכול את הקשר ההדוק לאדמה ולתנובתה. כל כך רציתי שם שהוא מלח הארץ, חדשני ועם צליל נחמד. כולם חושבים שמוצאי הוא בכלל מהרי האטלס או מעיראק, ובנשימה אחת אף ממהרים להזכיר לי את חביבה רייך, חברתה של חנה סנש, כדי להראות על בקיאות מה בהיסטוריה של עם ישראל. אותי זה עדיין לא מנחם.
לא פשוט לגדול כבת זקונים קטנה ומפונקת. לא קל לנסות למצוא מקום משמעותי ומיוחד במשפחה שבה כולם גדולים ממך. מעולם לא הרגשתי מחויבת לשם שהעניקו לי. תקופות ארוכות נהגתי להסתובב עם פרצוף חמוץ, לעשות מעשי קונדס שלא נתחבבו על הבריות. להיות הכול, רק לא ממש חביבה. לא ממש מגשימה את הייעוד שהוכתב לי מראש, אבל כן עושה מה שתמיד מצאתי לנכון כמתאים עבורי. לי בלבד.
