אנא אל תשלחו לי יותר אימוג'ים ב-Whatsapp
המביעים את דעתכם הנחרצת בקשר למה שכתבתי לכם, אני גם לא ממש צריכה תמונה של חלות
לשבת ונרות דולקים, כל שבוע. בחיי.
אני מוותרת מראש על ברכה כלל עולמית,
הנשלחת אלי ואל החברים שלכם באדיקות והתמדה עילאית לרגל החג הקרוב. לא מתאים לי
לקבל שרשור מיוחד ויוצא דופן ליום האישה, בו אני מתבקשת יחד עם עוד עשרים נשים
שנבחרו בקפידה, להעביר את הורד הווירטואלי הלאה, לעוד עשרות חברות נוספות שנפשי
חפצה בהן. תודה שחשבתן עלי ומצאתן אותי ראויה. הספיק לי מזה.
לא רוצה יותר.
עברתי דירה לפני שנתיים ואני ממשיכה לספוג עשרות
הודעות מסוכני תווך, מובילים, מעצבי פנים, חברות ענק המספקות ארונות קיר בהנחה שלא
תסולא, אורזות זריזות המתמחות בגיבוש מעבר נפשי קל לבית אחר, סוכנויות ניקיון
המעניקות ריסוס לכל דורש, מטבחי עד ואפילו כיריים קרמיות. לא צריכה הלוואות עם
ריבית אטרקטיבית, בתי מלון עם ג'קוזי בחדר, מכונת קפה עם קפסולות ירוקות. אני כבר
מזמן לא שם. גם אין לי כסף כרגע לחופשה מעבר לים.
די.
נדמה כי החיים הפרטיים שלנו הפכו מזמן לנחלת
ההמון התאב. לא נדמה בעצם, זה קורה.
הסטורי שאתם מפרסמים יום יום, באמא שלכם באמת מתיש
אותי. הוא קופץ לי מול העיניים מבלי לתאם איתי דבר. אתם בחדר כושר עכשיו? כל
הכבוד. הרמתם משקולת? שאפו. התעוררתם ועדיין עם הקפה הראשון של הבוקר? אוחזים
בעדינות כוס שברירית מנייר עם מוסיקה מתאימה וכיתוב הולם? וואו. חידוש מרענן, מרגש
אפילו מרטיט.
עשרות תמונות מטיולים בטבע, אותה פוזה ושמש
מזווית שונה. זיכרונות מלפני חמש שנים? עשר? החתול שלכם נמצא על הספה עכשיו?
העוגיות בדרך לתנור? הילד שלכם זכה בתעודת הצטיינות בכיתה א' ואתם כל כך גאים בו?
כנראה שהחינוך שלכם הצליח. חשוב להפיץ, לרומם ולקבל תגובות. זה בהחלט מחזק את האני
שלכם ובעיקר את האגו.
קצתי בריחוק, ברצון העז לשתף, לעיתים
באובססיביות, כל דקה וצעד שאתם עושים ברגע נתון. ממש סליחה. זה לא כל כך מעניין
אותי.
נכון, זו בהחלט בחירה שלי, האם לקרא, להסתכל,
להגיב, לשמוח או להעביר הלאה. כולנו הרי נבראנו בצלם ולכל אחת ואחד הזכות להגיד,
לפרסם, לכתוב ולהראות כל אשר יעלה על דעתו. קצת גבולות, בחיי, רק קצת.
עצרו רגע. חשבו מה זה נותן לכם. עד כמה התגובות
ממלאות את חדרי הלב שלכם ומה אתם מרגישים כלפי מי שלא הגיב רחמנא ליצלן, אפילו מה
דינו העתידי במערכת היחסים העמוקה שלכם איתו. נעלבתם? לא נורא. הוא לא היחיד שלא
הקדיש את מלא תשומת הלב לפוסט, לסטורי, לחוות הדעת, לתמונה או לאימוג'י המביע יותר
מכל, את מי שאתם ברגע נתון. מעריכה שגם לזה התרגלתם.
אני מתגעגעת ל"שנות טובות" מוזהבות
שנשלחו בדואר לחברים ולמשפחה. נזכרת בערגה בשיחות הטלפון שקבלתי לפני עשור, ליום
ההולדת שלי, ברשימת הטלפונים הארוכה שערכתי לעצמי לפני כל חג, זו שביטאה יותר מכל,
למי חשוב לי להתקשר.
האם אנו נמצאים בסוף עידן יחסי האנוש בהם מבט
בעיניים, דיבור ישיר, פגישה, או סתם יחס אישי הגיעו אל סופם?
ואני? לא רוצה יותר מזה. חיים בעולם דמיוני, בו
לא צריך ממש לדבר או להרגיש. רק ללחוץ על מקש ה- send, ללא
צורך בתעוזה או אומץ ראויים לציון. ציפייה דרוכה לתגובות וללייקים ואפילו הערכות
ל"רשימת מכולת" הכוללת מי הגיב ומי לא. זה קצת דומה לביקורים במהלך
ה"שבעה", לא עלינו. הרי תמיד
זוכרים מי מצא את הזמן והרצון להגיע ומי לא.
זה מריח כמו פלסטיק שרוף. רע כזה.
זה מזכיר מן התמכרות כזו שקשה לצאת ממנה. היא
משרתת, מרחיקה מחשבות שליליות, גורמת לעונג זמני. ובכל זאת, מזיקה ומסוכנת ממש.
נשמע מפחיד לאן הגענו.
כולנו.
